הקמעים מהווים כלי קיבול לכל הצרכים להם אנו משתוקקים. הם יוצרים חיבור ופעולה אנרגטית למימוש בקשותינו ורצונותינו והם כוללים צירופי שמות ("צפנים") וחותמים, שבכוחם להפעיל על הנושא אותם, את השפע האלוהי לאותו צורך לו הוא זקוק. הקמיע מחבר אותנו למקור כח, שבאמצעותו מקבלים את כל הטוב שבבריאה תוך שיפור מצבנו החומרי והרגשי. הקמיע כמקור כח בפני עצמו מוצע על "אבן" שהינה תשתית אנרגטית, כלי קיבול בעל עוצמה לכשעצמה. במהלך מסעו של יעקב אבינו בהיערכותו לתנומה חטופה בוחר להניח את ראשו על "אבן":
"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא".
בבוקר שלמחרת ליל ההשראה של חלום "סולם יעקב" וההתגלות האלוהית, לוקח יעקב את אותה "אבן",
מציב וקובע אותה כמזבח: "ויקח את "האבן" אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה".
מאוחר יותר במעמד הר סיני אנו מצווים לבנות מזבח אך ורק "מאבן": "…מזבח אבנים תעשה לי".