סממנים לראש השנה
מתוך הספר: "קמיע קבלה"
"אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא הוא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא:
קרא, רובייא, כרתי, סלקא, ותמרי" (מסכת כריתות ו').
תרגום: אמר אביי עכשיו שאמרת שלסימן יש חשיבות יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה דלעת, לוביא, כרישה (לוף), סלק ותמר.
במסכת הוריות יב' מובאים דברי אביי בלשון אחרת: "יהא רגיל למחזי בריש שתא", כלומר רק לראות ולא לאכול.
לפי גרסא זו יתכן שהמנהג היה להביא את הסימנים ולא לאוכלם. והיו לוקחים כל אחד ואחד מן הסימנים ואומרים עליו את הבקשה הנלווית. בתקופה מאוחרת יותר בתקופת הגאונים, נמצא היה בפירוש שיש לאוכלם.
סגולות אלה מאופיינים בסימבוליות שבשמות מאכלים אלה, שבאו לרמוז כדי שתהא השנה כולה עריבה ומתוקה ולא יהיה בה דבר רע ודבר צרה (הרב נטוראי גאון). ויש בהם כדי לסמל את השמחה שבשנה החדשה ואת השאיפות אליה.
בדומה למאכלים שאוכלים משום סימן טוב, ישנם מאכלים הנמנעים מלאכלם משום היותם רומזים סימן לא טוב.
אגוז: "אגוז" בגימטריא "חטא" (בלי האות א' שאינה נשמעת בקריאה) ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא. על אף שמצאתי לציין שהמילה "אגוז" בערכה המספרי שווה (17) כמניין "טוב".
דג: כיוון שבספר נחמיה מוזכרת המילה דג (בא' נחה) "דאג" – ויש בה קונוטציה של "דואג", על אף שמנהג אכילת הדג בראש השנה הוטמע כסימן של פריון ושמירה מעין הרע.
דבש: הרב חיים פלאג'י מגדולי חכמי איזמיר במאה ה-19 כותב בספרו "מועד לכל חי" שאין לאכול את התפוח בדבש אלא בסוכר. מבירור מעמיק מצאתי נימוק להימנעות מאכילת הדבש בראש השנה, ולהלן:
בהקטרת הקטורת על המזבח מובא: "ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה' ".
בלשון חז"ל המושג "שאור שבעיסה" הוא כינוי ליצר הרע המקלקל ומפר את הכוונות הטובות (מסכת ברכות יז' ע"א), בהקשר של אחת מהמידות המגונות: גאווה, הנתפסת כמקורו של החטא, שכן השאור (שמרים טבעיים) יוצרת את טפיחת העיסה.
המילה: דבש, בערכה הנומרולוגי = 306. כערכה של המילה "אשה" 306. בחינה המסמלת "דין". בשפת הקבלה, "הזכר" מייצג בחינה של נתינה חסד – השפעה, שכן מבחינה אנטומית הזכר "מזריע". הנקבה מייצגת בחינה של "קבלה" (לקבל) כך גם מבחינה ביולוגית, ובחינה זו של לקבל! שהיא הפך מנתינה מסמלת "דין".
לפיכך מן הראוי ששני מרכיבים אלה לא יועלו על מזבח הקטרת הקטורת. מכאן אפוא ניתן אולי לעמוד על פשר וטעם האוסרים אכילת הדבש בראש השנה המסמל את "יום הדין", שכן בטקס הסימבולי שבכל הסממנים המוגשים על שולחן החג, יש להימנע מלהזכיר "דין" ביום הדין אפילו ברמז.
זאת ועוד: התפוח, מסמל על פי הקבלה את ספירת המלכות – השכינה, הנמצאת ביום ראש השנה בבחינה של דין חזק, "חקל תפוחין". טבילתו של התפוח בדבש או בסוכר בא לסמל פעולה של מיתוק הדין, ולפיכך ברורה גירסת המונעים אכילת דבש בראש השנה, שכן אי אפשר למתק דין במה שמסמל דין (דבש).
לסימנים המאופיינים בסימבוליקה שבשמם, מצטרפת ברכה ובקשה, דומה כאילו לתת תוקף וחיזוק לסגולה זו שבאכילת הסימנים בפתחה של השנה החדשה.
סלק: יסתלקו אוייבינו . כרתי (לוף): יכרתו אוייבנו. דג: שנפרה ונרבה כדגים.
רימון: שירבו זכויותינו ונהיה מלאים מצוות כרימון. תמר: יתמו אוייבנו.
תפוח בדבש: שתתחדש אלינו שנה טובה ומתוקה.
בחרתי לעמוד על שלושה סממנים שחכמי הקבלה המאוחרים ובראשם הרב יוסף חיים המכונה
"בן איש חי" (על שם אחד מחיבוריו), העצימו את הסימבוליקה שבאכילתם.
ספר "עטרת תפארת" לר' יוסף חיים:
התפוח: מסמל שלוש הנאות גשמיות של שפע: מראה, ריח וטעם .
אותיות "תפוח" הן אותיות "פותח". בחינה של בקשת השפעה,
"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמ"ה).
תמרים: המילה "תמרים" עולה בערכה הנומרולוגי , 690. שווה ערך פעמיים שם "אל שדי", 690. צירוף של שם המייצג בקבלה בחינת השפעה, ובהקשר זה השפעה בשתי תחומי חיינו השפעה רוחנית והשפעה גשמית.
כמו כן: "משה" הוא בחינת: "צדיק כתמר יפרח"
ערכה הנומרולוגי של המילה "משה" (345) שוות ערך נומרולוגי לשם "אל שדי" (345).
פעמיים "משה" = (690) שוות ערך המילה "תמרים" (690).
בספר הזוהר מובא : "משה משה, דלא פסיק טעמא בגוויהו" (תרגום): משה משה, שאין השפע הגשמי והרוחני פוסק בעולמנו אלא בזכותו.
רמונים: המילה "רמונים" עולה בערכה הנומרולוגי, 346. שווה ערך נומרולוגי למילה "רצון" שהן גם אותיות "נוצר", ואותיות "צנור" ושווה ערך נומרולוגי גם של המילה "מקור" , 346.
על תשתית צירופים נומרולוגיים אלה והכוונות המדיטטיביות הטמונים בהם חיברתי בקשה המבארת היטב את הסימבוליות שבאכילת רימון בערב ראש השנה:
"יהי רצון מלפניך ה' אלוהנו ואלוהי אבותנו "מקור" הטוב ,"הנוצר" חסד לאלפים, שתהא שעה זו שעת "רצון" ותוריק לנו שפע דרך "צנור" השפע האלוהי שאתה הוא "מקור" כל הברכות, אמן.
לסיכום:
המטאפורה שבאכילת הסימנים והברכות הנלוות אליהן, הינה הפעלת טכניקה רוחנית יישומית, הפעלת קודים, צפנים, שהן מעין מערך הפעלה מלמטה, כנגד מתחם של מעין "שדה מגנטי" מלמעלה, הקולט פעולת צפנים, ובהתאם מייצר פעולה חוזרת תגובתית.
גישה זו מבוארת היטב בספר הזוהר (ויקרא פרשת צו' סימן קה-קו):
"אמר ר' חייא: היינו שלמדנו, במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה, אם המעשה שלמטה הוא בקדושה, מתעוררת קדושה מלמעלה ובאה ושורה על האדם ומתקדש בה… כי במעשה של האדם תלוי הדבר. ועוד: כי אין לך טוב ורע, קדושה וטומאה, שלא יהיה לו עיקר ושורש למעלה, ובמעשה של מטה, מתעורר מעשה שלמעלה, מה שתלוי במעשה, מתעורר למעלה ונעשה מעשה, ומה שתלוי בדיבור, הוא בדיבור, כי כשנגזר דיבור למטה, מתעורר כך למעלה".